מרנגה – הריקוד הלאומי של הרפובליקה הדומיניקנית

ריקוד המרנגה (Merengue) נקרא לעיתים “הריקוד הלאומי של הרפובליקה הדומיניקנית“, המדינה ששוכנת ברוב שטחו של האי היספניולה. מרנגה דומה למוזיקת Méringue  או Mereng של השכנה האיטי למרות ההבדל הגדול: בהאיטי עושים שימוש בשירה בשפה הקריאולית המקומית ואילו ברפובליקה הדומיניקנית שרים בספרדית. מרנגה הושפעה גם ממוזיקה קובנית ומריקוד קובני בשם Upa Habanera.

‏‏מרנגה - הריקוד של הרפובליקה הדומיניקנית (2) - עותק

‏‏מרנגה – הריקוד של הרפובליקה הדומיניקנית

מרנגה לא נחשב תמיד לריקוד הלאומי של הרפובליקה הדומיניקנית, כי למוזיקה זו שורשים אפריקאיים חזקים ולא שורשים אירופאיים. לכן בהתחלה סגנון זה נדחה ע”י בני המעמד הגבוה ברפובליקה הדומיניקנית ובני המוצא האירופאי. עם זאת, המרנגה ניצח והרודן של הרפובליקה הדומיניקנית רפאל טרוחיו (1930-1961) סייע בהפצתו, בהפיכתו ללגיטימי והביא לפופולריות שלו.

ריקוד ה-Merengue והמאכל Meringue שונים זה מזה רק באיות, למרות שלשניהם משמעות זהה בספרדית: חלבונים מוקצפים עם סוכר. נראה שהשם עבר למוזיקה לפני שהריקוד הפך לאופנתי, ממש כמו במקרה של סלסה .

הפופולריות של המרנגה במערב היא צעירה יחסית, אבל ברפובליקה הדומיניקנית היא קיימת עוד מאמצע המאה ה-19 והחליפה את מוזיקת ה- Tumba הפופולרית. תוחלת החיים של Merengue כמוזיקה פופולרית היא נדירה וכך יכולתה להישאר רלוונטית במהלך השנים.

מקורו של הריקוד שבא בעקבות המוזיקה נעוץ בפולקלור המקומי. אחד הצעדים הבסיסיים הוא סדרה של צעדים עם רגל שמאל שנקראת chasse או chase. אחת הגרסאות עושה שימוש ברגל ימין כרגל ציר שנגררת לכיוון רגל שמאל. האגדה המקומית מספרת על גיבור מלחמה ויש האומרים פיראט שהייתה לו רגל ימין מעץ ואשר נהג לרקוד בחופים של הרפובליקה הדומיניקנית וסגנונו זכה במהרה לחיקויים ע”י האוכלוסייה המקומית.

סגנונות הריקוד

סגנון מקומי מסורתי

מרנגה - הריקוד של הרפובליקה הדומיניקנית

מרנגה מסורתית

מרנגה אותנטי נחשב לאחד הריקודים הלטיניים שהכי קל ללמוד מסיבה אחת – לריקוד יש פעימה וקצב קבועים. בדומה לבצ’טה, ריקוד פופולרי נוסף ברפובליקה הדומיניקנית הדגש הוא על צעדים פשוטים ולא על דרמה וסגנון. הרקדנים נדרשים למינימום של סיבובים וכאשר יש צורך בכך, הסיבובים הם יותר צעדי הליכה מזדמנים מאשר סיבובי ציר כמו בסלסה.

היופי האותנטי של המרנגה הוא בפשטותו ובסגנונו הכפרי והלא מתוחכם. אין צורך בפעולת ירכיים מוגזמת כמו בריקודים קובניים. עם זאת, יש הבדל בין מרנגה מסורתי ובין מרנגה סלוני, ממש כמו שיש הבדל בין טנגו מסורתי ובין ריקוד טנגו סלוני.

הרעיון של ספירת 8 צעדים, סיבוב וביצוע של 4-8 צעדים נוספים הוא זר לחלוטין לריקוד המרנגה האותנטי, כי בריקוד הזה הפניות מתבצעות באמצעות צעדים רבים כאשר הרקדנים בוחרים בכך, כך שאין תלות או משמעות למספר הצעדים שקדמו לסיבוב.

הדגש במרנגה אותנטי הוא ללכת עם הרגש, המוזיקה ובן הזוג, לאלתר ולרקוד לפי מצב הרוח ולא להתאים לסגנון מסוים למה שנראה יפה מבחינה חיצונית או לרקוד לפי דפוסים כלשהם.

אם יש בריקוד האותנטי נושא מרכזי הוא זה: הרקדנים רוקדים בצמוד זה לזה ובעת סיבוב מחזיקים ידיים מעל לראשים. לאחר מכן התנועה הפוכה או תנועת כעין “בייגלה” כדי לנצל את הקשר בין הידיים.

מרנגה מועדונים

באופן אבסורדי דווקא התנועות המתונות של המרנגה הם אלו שמאפשרות דפוסים מורכבים דמויי בייגלה, שאחרת היו דורשים יותר דיוק ואימון כמו בריקודים אחרים, למשל סלסה או סווינג.

במרנגה מועדונים הרקדנים נוהגים להוסיף דפוסים מורכבים וכמו בבצ’אטה, גם כאן הרקדנים צמודים זה לזה במיוחד.

מרנגה סלוני

כמו שציינו קודם, מרנגה סלוני מבוסס יותר על כללים. מדריכי הריקוד נוטים להשקיע כמות ניכרת של זמן ואנרגיה בפעולת הירכיים, כמו בכל ריקודים הקובניים והריקודים הסלוניים הלטינים. בנוסף, הדגש הוא על יציבה ועל מרחק בין בני הזוג, אבל מרנגה סלוני לא נחשב פופולרי כמו הריקודים הסלוניים ממבו, צ’ה-צ’ה-צ’ה, רומבה ואחרים. לכן מנגנים את המרנגה לעיתים רחוקות אם בכלל במהלך אירועים של ריקודים סלונים.

התנועות והצעדים של המרנגה

תנועות וצעדים בסיסיים

התנועה הבסיסית של המרנגה היא צעדים קטנים לצדדים כאשר בני הזוג אוחזים זה בזה. הבחירה אם לעשות שימוש בחיבוק פתוח או הדוק תלויה אך ורק ברקדנים.

הצעד הבסיסי נקרא Paso de la empalizada שנקרא במרנגה סלוני chasse, כלומר רגל אחת עוקבת הצידה אחרי הרגל השנייה. גם במרנגה סלוני שבו הרקדנים אוחזים צמוד אחד בשני, הצעד הצידי הוא עדין ביותר ויש לדאוג לא לפלוש לשטח הריקוד של רקדנים אחרים, למשל באמצעות צעד קטן הצידה או סיבוב עדין על המקום.

סיבוב של אחד מבני הזוג הוא נדיר במרנגה וכאשר נעשה בו שימוש, הוא כולל מגע ביד אחת או בשתי ידיים בידיו של בן/בת הזוג. סיבובים שכוללים שתי ידיים הם לרוב חלק מסגנון מורכב יותר שנקרא  Merengue de figura.

המוזיקה

לאחר כניסתה לרפובליקה הדומיניקנית, המוזיקה של המרנגה נותרה שנויה במחלוקת ועד שנות ה-30 הייתה בשימוש בקרב שתי אוכלוסיות: בני המעמדות הנמוכים ומקומיים ממוצא אפריקאי. הכל השתנה כשהדיקטטור רפאל טרוחיו עשה שימוש בלהקת מרנגה במסע הבחירות שלו.

מאוחר יותר, איש המעמד העליון בבירה סנטיאגו הזמין שיר בסגנון זה למסיבת יום ההולדת של ביתו. התוצאה הייתה Compadre Pedro Juan – שיר שנעשה כה פופולרי שהפך להמנון של הסגנון המוזיקלי הזה.

הרכבי מרנגה

הרכב אופייני שמנגן מרנגה נקרא conjunto típico. כלי הנגינה המשמשים את ההרכב כוללים לרוב אקורדיון דיאטוני, תוף דו צדדי בשם טמבורה שמוחזק בין הברכיים ו-Güira, כלי הקשה תוצרת בית שכולל גיליון מתכת מחורר או צילינדר. בכלי זה נעשה שימוש כדי להוסיף וריאציה או כדי להדגיש נקודות מסוימות בשיר.

כיום ההרכבים המקוריים מפנים את מקומם ללהקות ולתזמורות שכוללות כלים מוזיקלים כמו סקסופון, פסנתר, גיטרה בס חשמלית ועוד.

בין הזמרים המפורסמים בעולם בסגנון תמצאו את Cherito, Miriam Cruz & Las Chicas Del Can, Los Hermanos Rosario, Juan Luis Guerra, Wilfrido Vargas, Sergio Vargas, Johnny Ventura, Kinito Mendez, Ravel, Josie Esteban y la Patrulla 15, Pochy y su Cocoband, Fernando Villalona, Cuco Valoy, The Freddie Kenton Orquestra, Elvis Crespo, Hector Acosta, Los Toros Band and Conjunto Quisqueya, Julian, Toño Rosario, Aguakate, and Amarfis וכן את Milly Quezada שנחשבת למלכת המרנגה.